אני אוהבת מקומונים. יש בהם מגוון כל כך גדול של טקסטים, הן מבחינת הסגנון והרמה, הן מבחינת המטרות של הטקסטים ומה הם מנסים לעודד אותנו לעשות. בגיליון ט"ו בשבט של המקומון החביב עלי הופיע טור שמזמין לחבק עצים, אז זיקקתי אותו לכדי שיר.
הקול עולה לחבק עץ
הקול עולה
לחבק עץ,
וזה כבר מבורך.
כשעוצרים באמצע הליכה יחפה,
פתאום יש רגע של בערה.
אז
ברגע כזה
בלי פירות ובלי מחסה,
אתם מוכנים
לעשות כלום
